<h1>שו"ת הרשב"א ח"א סימן שנ"ט</h1>
<h2>דף ד:</h2>
שאלת בפרק קמא דנדה דפריך תלמודא מכדי ספק טומאה ברשות היחיד היא, וכתבת והנה פלא בעיני לפי לישני קמאי דחזקיה ורבי יוחנן אמאי לא פריך לחזקיה מכדי ספק טומאה ברשות היחיד היא ולא יוכל על זה לתרץ דהוי דבר שאין בו דעת לישאל. תשובה ללישני קמאי דחזקיה אין אני רואה מקום לקושיא זו כלל דבכלהו לישני בטעמא אתי בהו חזקיה ולדידיה אין כאן ספק אלא כודאי טהורין משוי להו, דללישנא דאוקימנא פלוגתיהו בקופה שאין לה שולים טעמיה דחזקיה תריצא וברירא הוא דהיאך אפשר שהיה שם שרץ מעיקרא ונשאר ובמה נסתרך. ותדע לך שהרי הוצרכנו לתמוה על דברי רבי יוחנן דמטמא כדאמרינן אין לה שולים מאי טעמיה דרבי יוחנן. ולמאי דאוקימנא דיש לה אוגנים נמי הא טעמא קאמר ובטעמא קא אתי לה וכעין בדיקה משוי לה דכיון דקפיד איניש אפירי מנערה היטב ואילו הוה ביה מעיקרא ננער ונפל עם הפירות שחזקתו מתנער ומתכבד. ולאידך אוקמתא דאוקימנא בקופה בדוקה כל שכן דאיכא טעמא אלימתא דהא בדקה מעיקרא ולא הוה ביה שרץ, ולא דמי למבוי דמטמינן משעת הכיבוד דהתם שכיחי שרצים דידיה ושרצים דעלמא מה שאינן כן בקופה דלא שכיחי בה שרצים. ועוד דלכולי עלמא ודאי לא דמיא קופה לסוטה לטמא (ספקתא) [ספקה] ברשות היחיד, ותדע לך דאפילו מאן דמטמא בה הכא לאו בדינא נחית לה כספק טומאה ברשות היחיד שאלו כן היינו שורפין עליה את התרומה כסוטה דמשוי לה רחמנא כודאי ומינה גמרינן לכל ספק טומאה ברשות היחיד דכותה לשרוף עליה את התרומה, ואילו הכא לכולי עלמא אין טומאתה אלא לתלות ומשום מעלת טהרות נגעו בה. ותדע לך דהא ב"ש דמטמאו בקופה [טהרות פ"ד מ"ה] לאשה מדמו לה ואשה אין טומאתה אלא לתלות, ופלוגתא דחזקיה ורבי יוחנן לתלות היא מדמקשינן ליה לרבי יוחנן ממתניתין דנגע באחד בלילה ואמרינן וכי תימא הני מילי לשרוף אבל לתלות תלינן כלומר ואנא דאמרי לתלות קא אמינא ומי תלינן וכו' אלמא ליכא מאן דנחית לה בדינא דסוטה. וטעמא דמילתא משום דלא אמרינן ספק טומאה ברשות היחיד ספקו טמא אלא דומיא דסוטה דישנה לטומאה ודאי דהיינו בועל שנכנס עמה למקום הסתר אלא דמספקא לן אם נגע בה אם לאו, אף אנו נאמר בכל מקום שהיה שם טומאה ודאית אלא שאנו מסופקין אי נגע או לא ברשות היחיד ספקו טמא, אבל היכא דלא ידעינן אי הות טומאה זו ברשות היחיד בשעה שהיו שם הטהרות כי הא דקופה בכי הא ודאי לא מטמינן מדינא במקום ספק דהא סוטה דכותה טהורה. והלכך מאן דמטמא בקופה חומר הוא בטהרות כדרך שהחמירו באשה, וחזקיה דטהר קסבר דכל כי האי גוונא לא נחמיר אפילו לתלות. ואל תשיבני צלוחית שהניחה מגולה ומצאה מכוסה [פרה פי"א מ"א], דהתם טעמא אחרינא הוא דכיון שאין דרכן של שרצים לכסות בודאי אדם נכנס וכסה ורובן של בני אדם טמאין הן אצל מי חטאת לפיכך טמאה. אי נמי דספק כלים הנמצאים טמאין [טהרות פ"ד מ"ה] דשוינהו רבנן לרובא דאינשי טמאים לגבי כלים הנמצאים כדברי ר"ת ז"ל, והיינו נמי ההיא דאמרינן בפרק קמא דפסחים [י' ע"ב] קרדום שאבד בבית או שהניחו בזוית זו ומצאו בזוית אחרת הבית טמא שאני אומר אדם טמא נכנס לשם ונטלו. ולענין הא דאקשינן מכדי ספק טומאה ברשות היחיד היא וכו' ופרש"י זכרונו לברכה דאככר פריך ולא אקופה, וכתב רבינו פירוש לפירושו דלרבי יוחנן ולא (לדחזקיה) [לחזקיה] דבשלמא (לחזקיה) [לדחזקיה] דלא תלינן טומאה ממקום למקום פשיטא דטהור הככר. אני לא כך אני סבור אלא ודאי לכולי עלמא פריך דקושטא דהא בריתא לא שיכא בפלוגתא דחזקיה ורבי יוחנן כלל וטעמא אחרינא אית לה, אלא דמקשה הוה טעי בה מעיקרא וסבר דשיכא מדקתני טהורה וקסבר משום דאין מחזיקין טומאה ממקום למקום הוא, ואף על גב דקתני בה טעמא משום שאני אומר אדם טהור נכנס לשם לא דק מקשה. ויש לנו כיוצא בה הרבה בתלמוד בפרק לא יחפור [ב"ב כ"ג ע"א] גבי אין פורשין נשבין ליונים ובריש פרק קמא דגיטין [ה' ע"א] גבי שנים שהביאו את הגט וביבמות פרק האשה גמרא אמרו לו מתה אשתו [צ"ד ע"ב] גבי לימא מתניתין דלא כרבי עקיבא, והרבה כיוצא בהן. ותדע לך דהכא לכולי עלמא לאו משום דאין מחזיקין טומאה ממקום למקום הוא, מדקתני עד שיאמר בריא לי שלא נכנס אדם שם ואי משום שאין מחזיקין טומאה ממקום למקום הוא כי לא נכנס אדם שם מאי הוי מכל מקום הרי הככר בחזקת טהרה שכל הטהרות (במקום) [כמקום] מציאתן וזו במקום טהרה היא עומדת, אלא על כרחין לא שייך הכא כלל טעמא דאין מחזיקין טומאה ממקום למקום. וטעמא דמלתא משום שאי אפשר לומר כן במקום זה שאלו באת לומר שהככר לעולם היה כאן במקום מציאתו אי אפשר שהרי מתחלה נתון היה על הדף, וכשתמצא לומר שהטומאה דהיינו הדף לא זז ממקומו ובמקום מציאתו היה שם לעולם מה בכך דלמא הככר נפל עליו וטמאהו כיון שאי אפשר לו ליפול אלא אם כן נגע, אלא על כרחין טעמא דמלתא משום דתלינן בה באדם טהור להקל, וכשלא נכנס אדם ואי אפשר לתלות בו (טומאה) [טמאה] והיינו דאקשינן כיון דברשות היחיד היא אמאי תלינן להקל דהא דבר תורה ספקה כודאה דומיא דסוטה, ומפרקינן משום שאין בו דעת לישאל.
